זה היה מיותר לחלוטין והחלטה אומללה של מנהלי האירוע וגם החלטה אומללה שלנו האומנים שהסכימו לשבת בחוץ בחום במשך ארבעה ימים ולסבול כמו שלא סבלנו מאז הטירונות בצבא.
כדי שתדעו שאני לא מגזים בתגובה שלי, אני מתאר לכם את התנאים: ישבנו בתוך אתר בניה, מאחורינו שלטים של סכנה בניה, בינינו פיגומי תמיכה קבועים ברצפה. מסביבנו מאווררים שמייבשים לנו את הזיעה ולא שומעים כמעט כלום חוץ מהמאווררים ומדפיקות הפטיש והמקדחות. החום התחיל לפני שהתחלנו את היום. כלומר בעשר בבוקר כשנפתחו הדוכנים כבר היינו מיוזעים ומסריחים.
הקהל שעבר לידנו בכלל לא שם לב שהוא בפסטיבל- הסככות שלנו הסתירו את השלט של הפסטיבל ותפאורת אתר הבניה לא הסיפו רמזים לכך שמתקיים פסטיבל. אלו שידעו שאמורים להיות דוכנים והגיעו, מיהרו לברוח לסינמטק להרגע במזגן אחרי שנזלו מולנו בחוסר נעימות ומבוכה. הנסיונות שלנו לצעוק את ההסבר על מוצרי הקומיקס שבשולחנות רק עשו את האווירה יותר חמה.
ואז בערב כשמעט התקרר. אנחנו היינו כבר ספוגי זיעה וריחות צחנה, ברחבה המרכזית נדלקו האורות ורעינו הקומיקסאים שהגיעו רק בשעות הערב משכו את כל ההצגה. אני מפרגן באמת הם יושבים שם בחוץ בחום ומזיעים, מגיע להם לקבל ראשונים את הקהל שמזדמן לסינמטק.
בכנסים הקודמים אחרי שטיילו סביבם הגיע הקהל אל תוך הסינמטק למזגן, לקפיטריה לנועם ולשט ואנו קיבלנו אותם בברכה. אבל השנה מרגע שנפתחה הרחבה אנחנו יכולנו לקפל את עצמנו כי אף אחד לא הבחין בכלל בקיומנו באתר הבניה. כן זה היה עצוב למדי אבל זו האמת והסיבה שאני כותב את הדברים היא כדי שהנהלת האירוע תבין שעם כל ההערכה הגדולה שלנו אליהם, מה שנעשה השנה אסור שיחזור.
אני רוצה להודות לכל הקהל שהגיע להנות מהסדרה שלי וגם לקהל החברים שלי שהקשיב לאזהרתי לא לבוא לבקר אותי כי אני מסריח מדי מכדי לתת להם חיבוק. תודה למנהלי האירוע שבמהלכו גילו רגישות ועשו מה שיכלו כדי לעזור לנו לעבור את הסבל הזה. וזה היה סבל.
נתראה בשנה הבאה, בנסיבות קצת פחות לקוניות.
ובנימת האמונה שאפיינה את החודש האחרון - אני מאמין שיהיה בסדר ונדע ללמוד מהאירוע הזה.
